מסופר על בחור שהצליח ברחמי הבורא לצאת חי מאיימי מלחמת העולם השניה.
לאחר שנים, כשהיה כבר נשוי, מנסה לחיות למרות הטראומות והזכרונות הנוראים שליוו אותו, קיבל פתק מרגש:
מכתב שכתבו לו הוריו, ימים טרם פרוץ המלחמה.
כמה מרגש! ד"ש מהעולם שהיה ונחרב! מי יודע, תמה ניצול השואה, מה כתוב במכתב... אילו סודות ומסרים לדורות הבאים...
בלב נרגש ובלב הולם, כמעט נופל על רגליו, פתח היהודי את המכתב, קמט אחר קמט, ושם מצא כתוב:
כשאתה חוזר לשבת מהישיבה, תקנה 3 זנבות דג מלוח, לא רק שניים.
איזה הפסד! זה כל מה שנשאר מהם? 2 זנבות של דג מלוח?
ואם יש ארכיון שאכישהו נשמר, עוד מלפני 13 שנה, מה יש בו? הגיגים על מק, על ספק כשר, על חברות סלולר...
אי אי אי.
יש שיר של אהרן רזאל על הפסוק: כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי.
כלומר, איך אעמוד לפני בית דין של מעלה, כאשר ה"נער", התומה, היושרה, הטהרה - אינם איתי...
עם ישראל שרוי בצער, ימים נוראים ושחורים.
מחבלים רצחו בנו מעל 1400 יהודים, בבוקר יום השבת. באכזריות איומה ונוראה, שהלב אינו יכול להכיל והאוזניים ממאנות לשמוע. לקחו עימם עוד מאות בני ערובה, חלקם נרצחו בידיהם, חלקם מתו ברעב, כאן ועכשיו, בעצם הימים האלו. כמו בפוגרומי קישינב. יהודים מוכים, מעונים, מזי רעב.
הצבא מצא פה ושם במנהרות תחת הרצועה כלובים בהם אוכסנו האסירים. כמו אוגרים, כמו קופים. בכלובים.
אולי זרקו להם מעט מזון ומשקה, אולי לא.
שמעתי בתקשורת עדות של אחת החטופות שחזרה. ברוך השם לא פגעו בה ובגופה. היא מספרת שהייתה כלואה בבית פרטי של מחבל. והוא היה איתה בחדר ימים ולילות. לא גוער ממנה עין. אשתו שומרת עליו מאחורי הדלת לבל יעשה מה שיצרו חפץ.
סביר שהיא תישא עד יום מותה את התקופה הנוראה הזו, לא יעזור שום טיפול. כל עזרה רגשית-מקצועית-תרופתית, רק תסייע לה לצלוח, לשרוד, לחיות - ואולי טוב מאוד.
אבל את מה שנחקק בלב, אין להשיב...
ובימים אלו, בני ישראל ממשיכים למות. במסירות נפש למען עם ישראל, נכנסים לשטח המסוכן השורץ מחבלים שחייהם אינם שווים יותר מפרוטה בעיני עצמם, ויורים עליה מאוויר, מהיבשה ומפירים תחתיה.
ובעוד שהם נאבקים, נלחמים, שוכחים מהם חיים 'נורמליים' - מבחירתם הם! כמו אותה קבוצה חיילים שפורסם עליה כי לא התקלחה שבועיים ברצף, הרי עולם - קילומטרים ספורים משם - כמנהגו נוהג.
פוליטיקאים מקשקשים, עיתונאים מראיינים, כותבי רשומות מהגגים...
אי אי אי.
כמה חובה עלינו בימים אלו, בתוך שגרת היום יום המטפסת עלינו כמו שרכים של גפן פוריה, להינתק מהרעש התקשורתי. להיצמדל עובדות הכאובות. למציאות הקשה בה נמצא עם ישראל. כאשר מעצמות העולם מנסות בכל כוחן לדחוק את רגלינו לפינה מאידך, תועים בתוכנו טוענים שזה לטובתנו מאידך, ותועים אחרים טוענים שצריך ללכת כנגדם ראש בראש... כאילו ואפשר בכלל... חחח.
ובתוך הרוח הנכאה, הטרדה הכספית של אחד חש, הלחץ והמתח, ישנה את התנועה הוותיקה של מלכות ישראל ומלכות יהודה. התנועה הרוצה להיפרד לשני ראשים בתוך עם ישראל. והשאגה שוב מפעפעת רועמת ולוחשת, ויש תחושה ברורה שחלקים מהעם פשוט לא מוכנים להסכין לחיות עם חלקים אחרים מהעם.
וזה בלבול של הגלות. כאילו שאם נתגבר על החלק השני ותהיה כאן מדינה כלבבנו - ייעלמו צרותינו ומכאובינו.
לא! לא!
רק כאשר ה' ירצה, הוא יניח לנו מכל אוייבנו האמיתיים.
בימים אלו, יותר מכל, מחזיקים אותי הכתבים של רבינו ר' נחמן מברסלב זיע"א. החיבור הישיר לרבונו של עולם. האמת הפשוטה הנוקבת ומשפריצה מהם.
ברור שגם צדיקי עליון טהורי דעת ולב, רבי כשרון וחוכמה, ימצאו עולמות שלמים להתענג עליהם בכתבי רבינו ר' נחמן. עמקות וחריפות גם יחד.
אך אני, בפשטותי, מתחזק מהעט מעט שמטפטף החוצה. קצת ליקוטי הלכות, קצת סיפורי מעשיות, התבודדות, תפילות, כיסופים.
וזה, באמת כבר שווה לכתוב. כדי שבע"ה נחיה ונשמח ומתוך בריאות הרווחה הרוחניות וגשמיות נציץ באתר הזה עוד 13 שנה, נשמח שכתבנו דברי טעם עם געגועים לבורא עולם. דברי אמת ותפילה.
השם יתברך,
אנא, הרם את קרן דוד עבדך. הקם לנו את בית המקדש, זכנו לראות את שובך לציון, את ביאת משיח צדקנו, את הרמת נס ישראל מעלה מעלה מעל האומות המצרים לנו.
שזכה לשבת בנחת ולפצח פיצוחים, לראות את אתה יתברך קולה את חיזבאללה כמו גרעינים פרסיים צולה, מפורר אותם. ממליח למזכרת.
השם ילחם לכם ואתם תחרישון!
וגם... וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות.
בשלווה, ברוגע, בשמחה ו... במתיקות... בתים מלאים מתיקות.
ככה:
